הרב זאב חיים ליפשיץ

הקדמה

מצות טהרת המשפחה, על מיכלול הדינים שבה, משפיעה במישרין על הרבדים העמוקים והנסתרים ביותר שבנפש האדם. השלכותיה החינוכיות של המצוה חופפות את הצרכים הבסיסיים ביותר של הקיום האנושי ושל הנשמה היהודית בפרט. אבל דומה שההיבטים הללו הוזנחו עד כה בהסברה הדתית ובודאי שלא באו לידי מיצוי שלם ומספק. כשמציירים לפני בעל תשובה בכוח את עולם המצוות, ובכללן מצות טהרת המשפחה, חוטאים לעתים קרובות, מבלי משים, בהדגשת אספקט החוייה שבענין. היהדות מוצגת לפניו כאוצר בלום של חוויות המרוממות את הנפש וכמקור להנאות רוחניות מרחיבות דעת. גם אם ישנה אמת בדברים, אין זו כל האמת, שהרי להיות יהודי פירושו בראש ובראשונה קבלת עול מלכות שמים. היהדות תובעת מהמשתייכים אליה מחוייבות מוחלטת לעקרונותיה ומסירות גמורה לקיום מצוותיה. אמנם מובטחת לו לאדם הנאה, אבל אין הנאה זו אלא תופעת לוואי, גמול מישני שהאדם זוכה לו כפועל יוצא של חיי תורה ומצוות. כלל זה נכון לגבי כל המצוות, אבל הוא בעל תוקף מיוחד במצות טהרת המשפחה, בשל אופיה האנושי המורכב. כאן חייב האדם לעמוד במבחן יום-יומי, וכדי לעמוד בו בהצלחה חייב אדם להתאזר בכל כוחות הנפש והרצון. כאן נדרשת ממנו רצינות כפשוטה, ללא התחכמות והתפשרות. זו היא דוגמא מוחשית לעקרון שקבעו חז”ל: “לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות”. לצרף, הווה אומר. לחנך, להשתפר, להתחזק ולהזדכך. כוונתנו בחיבור זה להבהיר את ההיבט החינוכי-אנושי של טהרת המשפחה, היבט שלדעתנו הוא המדרבן והמעורר את המביני דבר והוא המעכב את אלו שאינם מודעים לו.

צירוף האדם

הבחנתם של חז”ל על סגולת הצירוף והזיכוך של המצוות שייכת לכל המצוות כולן, קלות כחמורות, ויהיה זה בודאי אתגר מרתק, ששכר הבנה רב בצידו, ללמוד להכיר כיצד מגשימה כל מצוה בפועל את תכליתה. באופן כללי נכון יהיה לומר, שהמצוה מעדנת את כוחות האדם ואת דחפיו ומשכינה משמעות אלוקית במעשיו. זוהי המטרה החינוכית של המצוות, ולגבי דידו של האדם היא המטרה החשובה ביותר. דבר זה למד מאליו מנוסח מאמר חז”ל: “לא ניתנו... אלא...”. אמת נכון הדבר שמטרה זו היא רק קצה הקרחון המבצבץ לעיני האדם מתוך מיכלול מטרותיה הנעלמות של המצוה, שאין אנו, כבני אדם, מסוגלים להשיגן מקוצר המשיג. אבל די לנו והותר במטרה זו הגלויה לנו ושעלינו מוטלת החובה להשתדל בפועל בהגשמתה. טהרת המשפחה היא מצות יסוד המתמודדת בגלוי עם אחד הצדדים הגשמיים ביותר באדם, אולי הגס והמכשיל שבכולם. עידון היצר המיני מכוון כלפי הנקודה הפנימית ביותר בקיום האנושי, נקודה שחולשת על כל הכוחות המרכזיים שבנפש. היא קשורה לכוחות האלוקיים שבאדם, לדחפים החומריים, לכוחות הרגש והדימיון ולשילוב של כולם יחדיו. מסיבה זו הוקצה לנושא זה מקום רחב במקורותינו והוא מתבטא בכל דרכי החשיבה של היהדות, מדרש, רמז סוד, הלכה ואגדה. מטעם זה מצטיינות הלכות טהרת המשפחה במורכבותן. הן מהמסובכות והחמורות ביותר במערכת ההלכה וביצוען תובע התמדה, עירנות וקפדנות שאין למצוא כמותן כמעט בשום פינה אחרת של ההלכה. לא בכדי נכללו איסורי עריות בקטיגוריה המיוחדת של “יהרג ואל יעבור”. עידונה של ההתנהגות המינית וצירופה מסייגי הגסות האנושית מהווה נקודת מבחן מכריעה בעלת אינדיקציה ברורה וחד משמעית למידת הרצינות שבה מתייחס האדם לעבודת ה'. נתינת הדעת על טעמה ומשמעותה של מצווה זו, חשיפת המהלכים שיש לה ברבדים השונים של קיום האדם, עשויות לקרבנו להבנת המסר החינוכי-אנושי שטמון בה.

נזקי המתירנות לאיזון הקיומי

נקודת המוצא של דיוננו, היא ההנחה שפועלים באדם כוחות וצרכים גשמיים-טבעיים וחובת האדם להשתלט על כוחות אלו ולעבדם על פי עקרונות אלוקיים. נקודה זו צריכה הדגשה מיוחדת: אין היהדות תובעת מהאדם, כפי שתובעות ממנו דתות אחרות, לדכא את כוחות הטבע הגשמיים שבו, לאסור עליהם מלחמה ולדוחקם אל מחוץ למעגל חייו, אלא רק לצרפם ולכוונם. הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת, שהאיסורים, המניעות והמיגבלות שכפתה החברה במהלך התפתחות מושגיה המוסריים על הביטוי החופשי של היצרים הטבעיים של האדם, יצרו אדם לחוץ ומדוכא, ממורמר ומתוסכל שמגיב בדרכים עקלקלות ונפתלות. הוא מתנקם בעצמו ובכל הגורמים המרסנים וסופו שהוא פורק מעליו עולם של הערכים שבשמם דיכאו את יצריו ומנעו את סיפוקם המלא. טענתה של הפסיכולוגיה היא, שהריסון המחמיר והכפייתי של המוסר הפוריטאני מביא בסופו לתוצאות שהן היפוכן הגמור של מטרותיו החינוכיות. בטענה זו יש מן האמת, אלא שהפסיכולוגיה הסיקה לאורה של מקצת אמת זו מסקנה מופרכת שסכנתה לאדם חמורה שבעתיים ופגיעתה חשוכת מרפא יותר מזו שאותה ביקשה למנוע. הפסיכולוגים נמנו וגמרו שהריסון העצמי לכל צורותיו ודרגותיו מזיק ויש לעקרו מסדר החינוך. במיוחד הדגישו את הצורך לשחרר את חיי המין מכל עבותות הדיכוי וההתאפקות. מסקנה זו התקדשה והיתה לבשורתה המרכזית של תורת הנפש המודרנית והיתה למעשה עידוד מפורש לפריקת עול מוסר ולמתירנות מינית שלוחת רסן. הפסיכולוגיה נתפסה לטעות, ששחרור היצרים מכל בלם ומעכב יתקן את העיוותים שגרמו עודף איסורים והיחס העוין כלפיהם. מפתחי הגישה הזו לא העמיקו חקר ולא חזו את הנזק הרב שתפיסה פשטנית מעין זו עלולה להסב ליחיד ולחברה כולה. ובעצם, כיצד יכלה הפסיכולוגיה לחזות זאת, והלוא היא מתעלמת ביודעין, ואף כופרת, במימד הרוחני שבאדם ורואה בו בעל חיים בהמי לכל דבר?
ההפקרות המינית השוררת היום במערב היא פועל יוצא מהנחותיה וממסקנותיה של תורת הנפש המודרנית. הפקרות זו גובה את מחירה הכבד והנורא: האדם המערבי משלם בבריאותו תמורת ההיתרים הפזיזים שהעניקה לו הפסיכולוגיה. מחלות מין קטלניות שלא נודעו כמותן בעבר פשו בארצות המערב והן מאיימות להפוך לשואה רבתי. המונים לוקים ב”הרפס” ואילו ה”איידס” בעלת כושר הדבקה כה נורא עד כי הרופאים עצמם חרדים מלגשת ולטפל בנפגעיה. כל התופעות והתהליכים הללו מצביעים על כך, שעקרון שיווי המשקל, שעליו העולם עומד, נפגע. החברה המערבית הפרה בעצתה הקלוקלת של הפסיכולוגיה הליברלית את האיזון המיני והיא מוצאת עצמה, כתוצאה מכך, אחוזת חיל ורעדה מול סכנה של חיסול עצמי. מערכת הטבע מושתתת על איזון כללי של כל הכוחות הפועלים בה. כל הפרה של שיווי משקל זה גורר עמו בהכרח ערעור בסיס הקיום של החיים. וזו סוחפת עמה את כל המערכת להתמוטטות כללית. זהו רעיון האיזון האקולוגי החולש על כל מערכות המציאות. המציאות האנושית איננה מופקעת מחוקיות זו. במישור ההתנהגות האנושית חייב לשרור שיווי משקל המבטא את היחס הנכון של כל המרכיבים הדינמיים באישיותו של האדם. שיווי משקל זה הוא הערובה לקיומה התקין של החברה ובלעדיו היא מועדת להתפוררות ולניוון. המקור שממנו מקבל האדם את הכלים הרוחניים והנפשיים ואת ההדרכה המעשית ליצירת האיזון הזה בחייו היא התורה. עקרונות התורה מגדירים את היחס הנכון בין גוף ונפש, בין גשמיות ורוחניות ויוצרים מנגנון ויסות שהוא תנאי הכרחי לבריאות נפשית וגופנית ולתיקון ההתנהגות ביחסי אנוש. עקרונות אלו טפטפו ממקורות היהדות וחלחלו בכל הדתות הקיימות ובשיטות רוחניות רבות. אבל הן נספגו בהן במזיגה קלושה ודלילה ולמקוטעין ומושגי שיווי המשקל, שהם לב ליבה של היהדות, לא נקלטו בהן כלל. אדרבא, כל הדתות והתנועות הרוחניות למיניהן הפכו להיות מליצי יושר להתנהגות חד-צדדית המפרה, לעתים בתוקפנות רבה, את האיזון הקיומי. סופן של הדתות הזרות, גם אלו המתיימרות לשאוב ממימי היהדות, שהחטיאו את האדם ופגעו בהרמוניית החיים האנושיים. כשהרמוניה זו משתבשת וניפסדת, אין שלום במעשה בראשית, בבחינת “אין שלום לרשעים” . אפס קצהו של סוד ההרמוניה בעולם מוצא ביטוי במצות טהרת המשפחה, ומכאן גזירה שווה לשאר המצוות.

.

שיווי משקל בין ניגודים - דין ורחמים

העולם נברא על פי עקרונות התורה, הקב”ה “איסתכל באורייתא וברא עלמא” . מהתורה אנו למדים שהבריאה הורכבה מניגודים, מאש וממים נוצרו שמים. הקב”ה קירב יסודות מנוגדים, שעל פי טבעם דוחים ומכלים זה את זה, ויצר ביניהם מגע של השלמה. עקרון השלמת הניגודים שהדריך את מעשה בראשית, משמש גם כאחת המידות שהתורה נדרשת בהן. שני כתובים המכחישים זה את זה, יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם”. הטבע שוקק כוחות שאינם יכולים לעמוד במחיצה אחת וללא התערבות עליונה יטוש ביניהם מאבק איתנים חסר פשרות. אלא ש”בדבר ה' שמים נעשו” . כאשר דבר ה' יורד ועומד בתווך, משלימים הניגודים זה את זה ויוצרים מערכת הרמונית. מצוות טהרת המשפחה גם היא כדבר אלוקים המגשר ומשלים בין ניגודים, בין הגבר ובין האשה, ועל כן היא התשתית ותנאי בל יעבור לחיי נישואים תקינים. הליברליזם של ימינו כופר בעצם השוני שבין הגבר והאשה ומטיף לדרך חיים המתעלמת משוני זה. בכך חוטא הליברליזם בסילוף טבע האדם ובכפיית רעיונות השיוויון שלו בתחומי מציאות שאינם סובלים אותו, שכן הגבר והאשה הם ניגודים מטבע בריאתם. הם ניגודים קיצוניים יותר מאש ומים ומשאר הניגודים שבטבע והם מאיימים זה על זה בהרס הדדי. כדי שישרור שלום אמת ביניהם אין להם דרך אחרת אלא לכוון ליבם לשמים. השמים הם דימוי התכלית, המטרה וכיסופי הנשמה האלוקית. השמים מזכירים לאדם, שבהם טמון המפתח להרמוניה, שכן “במאמרו ברא שחקים”. מהו הניגוד הבסיסי בבריאה שמוצא את ביטויו בגבר ובאשה?
שתי מידות משמשות בבריאה: דין ורחמים. בפרק הראשון של חומש בראשית מוזכר הקב”ה רק בשם “אלוקים”, המציין את מידת הדין ומצינו בחז”ל (ורש”י מביא בפירושו) שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, אלא שראה הקב”ה, שאין העולם יכול להתקיים, עמד ועירב עימה מידת הרחמים.

מידת הדין מהי?

דין פירושו הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. הוא התגלמות הצדק המוחלט, היושר חסר הפניות, הוא האמת הברורה והתקיפה, הוא ניגודה של הפשרה. הדין הוא בעל עוצמה במהותו. הצדק משכנע בעצם היותו צודק. אין הוא מותיר מקום להתפתלות, להסתבכות, לדרכי עקיפין. את הצדק צריך לקבל כמות שהוא ולהישמע לו. הוא בעל סמכות ומפיק עוצמה. הוא מוחלט. אבל אין העולם יכול לעמוד במבחנו של המוחלט, שכן הוא עצמו מוגבל ויחסי. מוגבלות זו היתה גם שורש חטאו של האדם הראשון. האדם בגן עדן, טרם החטא, היה בלתי מוגבל בשיעור קומתו הרוחני והגופני כאחד. מידותיו וכשרונותיו חבקו זרועות עולם והוא היה שרוי בהרמוניה מושלמת עם סביבתו, ובכל זאת סרח וחטא. דווקא מפני שלא היה חסר כלום, התקומם כנגד המוגבלות האחת והיחידה, אבל העקרונית, שהיתה בו: העובדה שאין הוא אלוקים. הוא התקשה לציית לסמכות עליונה ולהשלים עם כך שהוא תלוי בבורא עולם. בנקודה זו, חוסר ההשלמה עם המוגבלות, חטא. עונשו של האדם ניגזר על פי חטאו, הוא נענש במוגבלות אמיתית ומוחשית, בגופו ובשכלו. אבל בעונש היה צפון גם המפתח לתיקון. מעתה ניתנה לאדם יכולת חדשה, שלא היתה בו קודם החטא, מכיוון שלא נזקק לה אז, זו היכולת להתגבר, להעביר על מידותיו ולתקן את עצמו. הוענקה לאדם יכולת ההזדהות, המאפשרת לו להשתלב בכל מקום והיא היא גילויה של מידת הרחמים. באופן פראדוקסאלי כביכול גרם העונש, הנובע ממידת הדין, להופעתה של מידת הרחמים והשכנתה בחיי האדם. התברר שאין העולם יכול להתנהל בתוקפה של מידת הדין מכיוון שהיא חסרה גמישות ואינה מניחה מקום להשתלבות ולהסתגלות. מידת הדין נוקשה, קפדנית וישירה, אין היא מתחשבת במיגבלות ובנסיבות. זיווגה עם מידת הרחמים היא היכולת האלוקית לקרב ניגודים וכאשר זו הוענקה לאדם, לאחר הגירוש מגן עדן, הוא הפך להיות “חלק אלו-ה ממעל”. הוא ניחן מעתה בכוח אלוקי לגשר בין ניגודים בבריאה ולהביאם לידי השלמה הדדית. כשמשכיל האדם להשתמש ביכולת זו הוא מצדיק עליו את הכתוב בו “ותחסרהו מעט מאלוקים”. נאמר: “כי כל בשמים ובארץ”. משמע, המציאות הארצית נבראה במתכונת שמימית והיא משקפת את הנעשה בעליונים. האדם הוא מיקרוקוסמוס, עולם קטן, ומצויים בו כל הרבדים הקוסמיים והוא משמש נציגו של האלוקים עלי אדמות. ביוצרו את שיווי המשקל בין ניגודים הוא מדגים את כוח הבריאה האלוקי, הוא בורא יש מיש בהשכינו שלום בין יש אחד למשנהו. המשפחה היא התא המיקרוקוסמי שבו משתקפת הבריאה כולה. הבעל האב מייצג במסגרת המשפחה את עקרון הדין בגילוייו השונים: קדושה, סמכות, כבוד, צדק, אמת. האשה האם היא נציגת מידת הרחמים. היא מבטאת את החסד, האהבה, ההזדהות, הגמישות וההרמוניה. המשפחה נועדה לשמש מסגרת למפגש שני היסודות הללו בהתגלמותם האנושית ולאפשר את התחברותם השלימה והפורייה. אם התא המשפחתי ממלא את יעודו והוא שלם, הרמוני ובריא, הוא משלים את החברה כולה. כך נמצאת כל הבריאה מתוקנת, שכן הקב”ה התנה את שלימות הבריאה בשלימות האדם, וזה אינו מוצא את תיקונו אלא בחיי המשפחה, המכנסים אותו בכפיפה אחת עם ניגודו המשלים. מכאן תשומת הלב היתירה שהקדישה היהדות למשפחה ולתיקונה. אין שיטה אחרת דתית או חברתית, בכל חוג התרבות האנושית, אשר תשווה ליהדות בחשיבות שהיא מייחסת למשפחה ולמשמעות הנישגבת שהיא מקנה לה בחיי האדם. היהדות מטפחת את המשפחה בדאגה ובאהבה. היא משקיעה במשפחה את מיטב הרגש האנושי ומקיפה אותה בסייגים חמורים ותולה בה שכר ועונש מופלגים. לא לחינם יצאו מוניטין מאז ומעולם למשפחה היהודית. היהודים נחשבו בעיני הגויים כהורים מושלמים והמשפחה היהודית היתה לסמל האחדות והמסירות. העובדה שמצות טהרת המשפחה היא בעלת אספקט הילכתי חמור כל כך באה ללמד על ערכו ויעודו הנשגב של התא המשפחתי.

מפטריארכליות עד פמניזם

ניתן לתפוס את תולדות האנושות כספור התהליך של שילוב מידת הרחמים במידת הדין, או נכון יותר, תולדות התהפוכות שידעה החברה ממידה אחת לחברתה. החברה בעולם העתיק היתה פטריארכאלית, כלומר חברה ששרר בה עיקרון מיצוי הדין. היא סרה למשמעתו של האדם החזק והוא היה מוחזק בעיניה גם טוב וגם צודק, שכן העוצמה התפרשה כשלימות. החזק שלט בכולם ורצונו היה חוק לחברה. לא עלה על דעת איש להמרות את פיו, אלא אם כן סבר שהוא חזק יותר והשלטון ראוי לו. האימפריה הרומית סימלה את שיאה של התקופה הפטריארכאלית העתיקה. בעוצמתה, בנחישות רצונה, בעריצותה, ביכולתה למצות את הדין עם כל מי שעומד על דרכה היא היתה התגלמותה של מידת הדין במלוא תוקפה. אלא שבעקבות ההצלחה באה ההסתאבות. החברה הרומית על כל רבדיה, חצר הקיסר והמון העם כאחד, שקעו ברדיפת תענוגות שאינה יודעת שבעה ושאינה בוחלת גם בהנאות הנלוזות והנאלחות ביותר. סופה שהתנוונה ואיבדה את יכולתה לעמוד על נפשה כנגד שבטי הגרמנים הברברים, הרעננים והאכזריים, שפלשו אל גבולה. מפלתה של האימפריה, שנחשבה בעיני כל בלתי מנוצחת, ערער באדם כליל את האמונה בכוחו והוא נתפס להלך רוח מנוגד בתכלית, הוא פנה אל הקוטב המטריארכאלי. מכיוון שחש עצמו חסר אונים, נפחד ונרעש מול המציאות שנבצר ממנו לשלוט בה, חש צורך ברחמים, בחום, בסלחנות ובעידוד. הנצרות, שהופעתה והתחזקותה חלו סמוך לשלהי האימפריה הרומית, היתה לאפיק שבו התנקזה תחושת החולשה של האדם, והיא עשתה אותה לאבן פינה של שיטתה התיאולוגית. עם דחיית יסוד העוצמה מתודעת החברה והשתלטות הרוך והסלחנות, פנתה החברה עורף לעמידה על עקרונות. היא טישטשה את תודעת הערכים המוחלטים, האמת והצדק, ולא הכירה בסמכות וניטל ממנה רגש יראת הכבוד. נימת הרחמים הנוצרית שלטה בכיפה והיא הטיפה לשיוויון גמור של כולם, על בסיס חוסר ערכם המוחלט של הכל. מכיוון שהכל שווים באפסותם, אין איש רשאי לפרוש מהכלל, להיות שונה ולטפח אישיות עצמית ומיוחדת. אין סולם ערכים פחותים יותר או נעלים יותר, ואין אדם אחד נכבד יותר מזולתו, - זו תורת השיוויון הנוצרית וממנה התפתחו הליברליזם והפסיכולוגיה המודרנית, נושאי בשורת המתירנות של ימינו. בנצרות אין אב; ישנה רק האם ותינוקה. האווירה היא של חולשה וחוסר אונים, אפסיות כללית המפיגים את תוקף הערכים ומטשטשים את ההבדל בין טוב ורע. יש לסלוח לאדם, ליצור חסר בינה ואומלל זה על כל מעשיו, שהרי איננו מסוגל לשלוט בעצמו וביצריו. התרבות המערבית של ימינו היא בת תפנוקיה של הנצרות והיא מושתתת על חוסר האימון ביכולתו של האדם להתגבר, להתחזק ולהשתלט על עצמו וסביבתו. את הסיבה לכשלונותיו מחפשים תמיד מחוצה לו ויש תירוץ מן המוכן לכל מחדליו ופשעיו.

המטריארכאליות הגיעה בימינו לשיאה והנשים סוברות שהגיעה שעתן לשלוט על החברה. חולשתו של הגבר המצוי, רכרוכיותו, ילידת הפינוק והסלחנות, חוסר יכולתו לשלוט בעצמו – כל אלה מצדיקים לכאורה את תביעת הנשים לשררה חברתית. מכיוון שהגבר איבד את גבריותו והוא מגלה, אפילו בטיפוח חיצוניותו, סממנים נשיים, מדוע לא תשלוטנה הנשים בגברים תחת שישלטו הם בהן? אלא דא עקא, שהאשה חסרה באישיותה את כוח השלטון, אין בה העוצמה הנחרצת הדרושה למי שהרסן בידו, למנהיג ולמקבל ההחלטות. “נשים דעתן קלה”, למדונו חז”ל, חכמי הנפש של היהדות. כוונתם לומר שהנשים מזדהות בנקל עם כל מצב ויוצרות קשר מיידי עם כל תופעה אנושית וגמישותן זו באה על חשבון יציבותן ואחיזתן בעקרונות. הן משתלבות בנקל עם סביבתן ולכן אינן מסוגלות לשלוט בסביבה ולכוונה לאור עקרונות קבועים. תפקיד זה, ההכוונה הסמכותית, הוא תפקידו של הגבר. אבל מכיוון שהגבר התנוון ואיננו מסוגל למלא את תפקידו, ואילו האשה איננה מוכשרת לפי טבעה לתפוס את מקומו, הולך התא המשפחתי ומתפורר ועמו החברה כולה.

טיפול מונע אנטרופיה

מצות טהרת המשפחה פועלת כטיפול מונע בנטיית התפוררות המשפחה והעולם. כדי לבאר את דרך פעולתה נשתמש במושג השאול ממדעי הפיסיקה: ה”אֶנְטְרוֹפְּיָה”. מושג זה מבטא חוקיות מרכזית וקבועה המקיפה את כל עולם הטבע: כל חומר נוטה להתפורר, הוא נוטה לאבד את גיבושו, לחרוג ממצבו המרוכז, להתפשט ולהתמוסס. אם נטפטף טיפת דיו בכוס מלאה מים, תתחיל טיפת הדיו להתפשט עד שיצטבעו המים בצבע אחיד. תופעה זו מכונה “אנטרופיה”. מאידך פועלים בטבע כוחות שימור העוצרים את החומר בגיבושו ובולמים את הנטיה האנטרופית. תופעת זו של שימור מכונה, מאין יכולת להבין את פישרה, על דרך השלילה “אנטרופיה מינוס” או “אנטלופיה”. מדובר אם כן בשני כוחות סותרים הפועלים בכפיפה אחת. המדע נלאה מלמצוא הסבר לתופעה זו ואינו מסוגל להציע נוסחה שתבטא את היחס שבין שני הכוחות הללו. סוגיה זו היא מהמרתקות ביותר שהמדע מתלבט בהן בימינו. אין תופעה זו מוגבלת לעולם הדומם, אלא היא מוצאת ביטויה בכל צורות הקיום, מהפשוטים ועד המורכבים ביותר. ככל שיחידת קיום כלשהיא מגלה כוח עמידה והשתמרות תקיף יותר, כן פועלים עליה כוחות האנטרופיה בתנופה רבה יותר, שכן מלאכת הפירור צריכה השקעת כוחות רבה יותר.

חוק האנטרופיה חל גם על האדם ובכל המישורים של קיומו, הגשמי, הרוחני וההתנהגותי אנושי. כל מה שקיומו של האדם מושתת עליו ונבנה ממנו מועד להתפורר, תודעתו הערכית, מסגרות החיים ואפילו ידיעותיו. השיכחה היא תופעה אנטרופית מובהקת. החברה כולה נוטה לאבד את אחיזתה במערכת ערכים ועקרונות מנחים, ואם אין היא עומדת על המשמר ואיננה נוקטת אמצעי מנע, אחת דתה להתנוון ולהתפורר. האדם מתקומם מעומק ישותו כנגד תהליך האנטרופיה המאיים עליו. הוא שואף להתקדם, להתגבש. אין הוא רוצה לשכוח ואין הוא רוצה למות. הוא רוצה להתגבר על החולשה והרפיסות, על השיכחה והעירפול. הוא רוצה לשלוט בקיומו. אבל כיצד יעשה זאת? כיצד יעמוד מול חוק האנטרופיה, מול כוח איתנים חובק כל זה? בטהרת המשפחה גנוז סוד השימור שלו מייחל אדם. האשה היא הגורם המייצג את הנטייה האנטרופית בעולם הקטן שמגלמת המשפחה. הרעיה האם היא מקור שופע אהבה ומשום כך היא נסחפת וסוחפת אל הכיוון האנטרופי, שהרי האהבה מקלקלת, כידוע, את השורה. יש בכך צד חיובי, שהרי אי אפשר לעולם להתקיים, כפי שכבר הוסבר לעיל, ללא מידת הרחמים. האשה מעניקה למשפחה חמימות ותשומת לב אנושית, היא מוקד של התייחסות, מפייסת, מעודדת ומקרבת. אבל יש בכך גם צד שלילי, שכן, כשאוהבים בכל לב נוטים לסלוח ולוותר בקלות רבה מדי, גם במקום שתקיפות וחוסר פשרנות הן מוצדקות ומועילות. כשאוהבים, מרככים את התביעות, מעלימים עין מעקרונות ומחוקים. האשה חשופה איפוא לתהליכי האנטרופיה וגם מהווה גורם אנטרופי פעיל, הרבה יותר מהגבר. תכונה זו עושה את האשה לצומת המרכזית שבה נפגשים כל מרכיבי המשפחה והחברה, ומכיוון שכך היא הציר שעליו סובבת הבריאה. היא המפתח להרמוניה של המשפחה וממילא של החברה כולה. מטעם זה חלים עליה הדינים החמורים ביותר של טהרת המשפחה. היא הוקפה גדר הלכתית כדי להגן עליה מפני ההסחפות האנטרופית המאיימת עליה בשל כשרון ההזדהות שלה. האצילות, טוענים הצרפתים, מחייבת. האנטרופיה פעילה יותר, ופגיעתה קשה יותר ככל שהאובייקט שעליו היא פועלת מורכב, מסובך ומשוכלל יותר. האדם הוא המשוכלל ביצורים, ועם זאת הוא חלש מכולם בגופו ובחושיו הטבעיים. חסר במבנהו מרכיב מלכד, חישוק טבעי המונע התפוררות. לפיכך חשוף האדם יותר משאר הברואים לתהליכי אנטרופיה והנזק הנגרם לו בעטים הוא כבד ורבי משמעות ביותר. אין האדם יכול לעמוד מול כוחות האנטרופיה ללא התערבותו של גורם שמחוצה לו, גורם אלוקי עליון שישמש לו נקודת אחיזה פנימית שסביבה יגבש את קיומו. התערבותו של הגורם האלוקי במציאות האנושית מתבטאת בשבע מצוות בני נח. מצוות אלו נועדו לשמש בלם אנטי-אנטרופי לאנושות כולה על-ידי חיובה לכמה עקרונות רוחניים ומוסריים יסודיים. אלא שמה שדי בו לשאר בני אדם, אין די בו ליהודי. היהודי משוכלל ורגיש יותר מבני העמים האחרים וממילא גם פגיע יותר. שבע מצוות בני נח אין די בהן להגן עליו מפני התפרקות. הוא צריך שהגורם האלוקי יחדור עמוק יותר בחייו וישתרש ויסתעף בתוכם, ועל כן ניתנה לו התורה ובה תרי”ג מצוות. ואם היהודי דרך כלל כך, האשה היהודיה על אחת כמה וכמה, שנוסף לשכלולה המיוחד כבת ישראל היא משמשת, בעצם היותה אשה, ציר להרמוניה האנושית והקוסמית. בה תלויה אחדותה של הבריאה ועל כן היא זקוקה לשמירה מיוחדת מפני השפעות אנטרופיות. טהרת המשפחה היא פלישתו של הגורם האלוקי אל לב ליבו של גורם ההתפוררות של החומר. רוב הלכותיה המעשיות של מצווה זו מתקיימות ברשות היחיד של האשה ועליה מוטלת האחריות האישית להוצאתן אל הפועל, שכן במידת יכולתה ורצונה לשמור על עצמה תלויה אחדותה ושלימותה של הבריאה. זו ככל הנראה אחת הסיבות לכך, שהאשה הנשואה חייבת לכסות את ראשה. האשה פתוחה מטבעה אל החוץ, מגלה סקרנות במתרחש סביבה, מבינה ללב כולם ומזדהה עם זולתה בבעיותיו, ועל כן היא מצויה תמיד בעיצומם של תהליכי התמזגות עם סביבתה ושיכחה עצמית. היא זקוקה לתזכורת תמידית ומוחשית שלא תרפה ממנה בכל אשר תלך. הכיסוי שעל ראש האשה כמו לוחש לה ללא הרף באוזנה: “אינך שייכת לשוק, את שייכת לבעלך,” ואין לצאת ידי חובת ההזהרה הזו בכיפה קטנה, כדרך שנוהגים הגברים להניח על ראשם, אלא בכיסוי שיש בו ממש, שקשה להסיח ממנו את הדעת, משהו הניכר שיוכל לשמור עליה לבל “תאבד את הראש”. הכיסוי נועד גם להרחיק מעליה גברים זרים ולהזהירם לבל יתנו בה את עינם. כיסוי הראש רומז להם שאשה זו היא “מחוץ לתחום” לגבי דידם, היא מופרשת לבעלה וכבר יצאה ממעגל ההתקשרויות הבין-מיני. גם דיני הצניעות בלבוש נועדו להפקיע את האשה הנשואה מסקרנותם הטבעית של הגברים ולהכריז על השתייכותה האינטימית לבעלה. כל מערכת הדינים הללו, השומרים את צעדיה של האשה ברשות הרבים, מכוונים את כשרון ההזדהות שלה אל עבר בעלה. כאשר משקיעה האשה את כשרונה בחוג משפחתה הופכת יכולת ההזדהות לכוח פורה ומפרה. לסיכום פרק זה נאמר: מצוות טהרת המשפחה “שותלת” את הגורם האלוקי בולם האנטרופיה במרכזו של הקיום האנושי. אלא שאין גורם זה פועל מאליו. הוא יוצא מן הכוח אל הפועל במעשי האדם, בנכונותו לציית להוראות ה' והעקרונות האלוקיים. במיוחד מוטלת חובה זו על האשה, שמעצם טבעה עלולה, יותר מהגבר, להיקלע לתהליכים אנטרופיים. תפקידה לטפח את היסוד האלוקי וכך הופכת היא להיות לציר האחדות וההרמוניה של הבריאה.

קודש הקודשים של רשות היחיד

טהרת המשפחה מכוונת לקדש את הדחף החומרי והאגואיסטי ביותר של האדם, הדחף המיני שבו תלויה ההמשכיות הביולוגית של הפרט. זהו דחף ראשוני המשותף לכל בעלי החיים במלחמתם להישרדות.
והנה תופעה מעוררת ענין היא העובדה שבכל התרבויות, גם הפרימיטיביות והנידחות ביותר, מקפידים בני אדם להצניע את המקום שהוא מוקד תאוות המין, את ערוותם. נקודה זו בגופם אין הם רוצים לחשוף לעיני כל ומחפים עליה בקישוט כלשהוא, במחרוזת, בפרח, בעלה, הפסיכולוגים מסבירים, שהאדם בוש במערומיו רק מפני שלכך חינכוהו מוריו והוריו. התופעה הזו שהצבענו עליה, טופחת על פני ההסבר הפסיכולוגי השטחי הזה, שהרי החברות הפרימיטיביות אינן מחנכות לצניעות, ובכל זאת חרד בן השבט הפראי, “בן הטבע המאושר” שהצטייר לכמה בעלי הגות מערביים כהתגלמות האדם המשוחרר, להסתיר את ערוותו. כל כך למה? ומדוע דווקא אבר זה, ולא אחר, האף או האוזן, דרך משל?

אכן, הסיבה לכך נעוצה ברבדים קיומיים שהפסיכולוגיה רחוקה מהם לחלוטין. האדם חש שטמון בו, בעצם הווייתו, משהו מקורי ומיוחד, שהוא נחלתו הבלעדית, ואין דומה לו אצל שום בן תמותה אחר. זוהי תחושת ה”אני”, תחושת העצמיות, התחושה שיש בך יסוד איכותי מיוחד העושה אותך שונה משאר בני האדם. מקורה של תחושה זו בגרעין האלוקי שבאדם, בנשמה, שהיא גילוי אלוקי איכותי המיוחד לכל אדם באשר הוא. רק כשתכונת העצמיות זכתה לביטוי בחייו, חש האדם סיפוק אמיתי. השבעת הצרכים הגשמיים, אכילה ושתייה, הכרה חברתית, בטחון עצמי, עוצמה על סוגיה השונים, אינם עונים לצורך העמוק של האדם. צרכים אלה הם כליו של אינסטינקט השימור העצמי והם משותפים לכל בני האדם, בהם אין ניכר המיוחד שבאדם אלא הצד השווה לו ולאחרים. משום כך גם אין הם מעניקים לאדם תחושה של חיות מלאה. האדם חש שהוא אדם, שחייו מגיעים למצריים המלא, רק כשהוא ממחיש את המיוחד שבו, המשנה אותו משאר בני האדם. האדם כמוהו כמקדש שהיה מוקף מדור לפנים ממדור, מעגל לפנים ממעגל. יש בו חצר, עזרה, קודש הקדשים, וזה האחרון, חדר חדרים של ישותו, הוא המציאות הפנימית שבו, ה”אני” המיוחד לו לבדו ואין לאיש דריסת רגל בו. האדם חש צורך לתת ביטוי למציאות פנימית זו גם בגופו. הוא מוצא צורך לייחד מקום בגופו אשר יסמל את היותו אדם לעצמו, יחיד ושונה. באופן טבעי מתרכזת תודעה זו באבר המין, המסמל את המשכיותו. האדם המכסה את מערומיו מגלה שיש לו מה להסתיר: אוצר גנוז של אישיות פנימית (עיין מהר”ל חידושי אגדות ב”מ ריש פ' הפועלים). בעלי החיים אינם מתבוששים במערומיהם מכיוון שאין בהם אישיות, אין בהם ייחוד פנימי שצריך להשתקף בחיצוניותם. החברה המערבית של ימינו שרויה בטירוף מערכות, באי סדר אנושי, המתבטא בפריצת המסגרות האלמנטריות של הקיום, לא אלה שהוכתבו ע”י אופנות תרבותיות, אלא אלה שנלמדו מפיהם של הצרכים החיוניים ביותר של האישיות האנושית. הליברליזם מחק ברעיון השוויון הפשטני שלו את תודעת היחודיות והפרטיות של האדם. הוא שטף את קווי האישיות העצמית והותיר את בני האדם ללא “אני” אישי. בשטפון השיויון נמחו גבולותיה של רשות היחיד והאדם איבד את תחושת הפרטיות. נוצרה בלילת אנוש שבה אין “שלי” ואין “שלך”, אין אסור ואין מותר, אין יחיד ואין כלל, אין גם הבדל בין אומה זו לאחרת. ומכיוון שאיבד האדם את זהותו הפנימית, חדל להתבייש במערומיו. הוא מתערטל בפרהסיה, ללא לבטים ללא נקיפת לב וללא חשבון. מכיוון שהוא חסר ייחוד, אין לו מה להסתיר. בעלי שאר רוח ורגישות בקרב אומות העולם חשים בהתערערות האישיות האנושית ומתבוננים מתוך חרדה שסופה יאוש בשינוי סדרי בראשית של החברה. הספרות המודרנית מוקדשת רובה ככולה לתיאור תלישותו של האדם, לריקנותו, לחורבן האישיות ולבלבול הערכים. אלא שגם אלה הבודדים המבקשים מוֹצָא אינם מגיעים אליו ואף הם הולכים ומסתבכים בפתרונות שווא. תשובה נמצאת רק במסגרת שיטתה של היהדות היודעת לשלב כבוד והערכה לכל אדם באשר הוא, עם יכולת הבחנה והגדרה ברורה של מערכות המציאות. היהדות החותרת להעמיד כל דבר במקומו הנכון, כדי להביאו לשתוף הרמוני עם מרכיבים אחרים, לא תסכים לטשטוש ההבדל בין גבר ואשה. היהדות מעריכה כל אחד משני המינים על פי טבעו המקורי, מעניקה לכל אחד מהם את זכויותיו, אך גם מטילה עליו חובות כלפי המין השני, חובות העונים לצרכיו שלו ושהגשמתם היא תרומתו לחברה כולה. היהדות מקפידה שלא לטשטש את צביונו המיוחד של כל אחד משני המינים ודווקא משום כך היא מסוגלת לטפח את ריקמת היחסים העשירה ביותר ביניהם. אין צורך, וגם אין רשות, במסגרתה של היהדות, לבן מין אחד לפלוש לתחומו של בן המין השני. הכבוד שהיהדות רוחשת לאשה רב מכדי שתסכים לטשטש את ההבדל שבינה ובין הגבר. הצניעות שהיהדות כופה על האדם היא ביטוי חיצוני לרעיון הרוחני שהאדם הוא עולם פנימי לעצמו, נבדל ועצמאי שהופנם בו ניצוץ אלוקי. אין זו כפייה חיצונית. להלכות צניעות נענית רגישות באדם לפרטי שבו ולייחודו. רגישות זו מגיעה לשיא דקותה וחריפותה דווקא ביחס לאבריי המין. מקומות אלו, שהם משכן התאווה הגסה והפרועה ביותר, דווקא הם מקושרים לצורך האציל ביותר של האדם לשמור על זהותו העצמית. הצנעת מקומות אלה, נושאי כוח ההולדה של האדם, מבטאת את הצורך להגן על הפרטיות, שמקורה בהיות האדם צלם אלוקים. אכן, “כל בשמים ובארץ”, אין מחיצה בין חומר ורוח. כל התופעות וגלויי החיים משתקפים אלו באלו ומומחשים אלו באמצעות אלו.

מדוע לא הגבר

מצות טהרת המשפחה שקועה לכאורה ברובד החמרי ביותר של חיי- אישות, אבל היא נושאת לאמיתו של דבר - כפי שהתברר מדברינו עד כה - בעולו של המימד הרוחני ביותר שבאדם. מצוה זו לוחמת את מלחמת יחודו של האדם כנגד ההרס האנטרופי המאיים עליו. כלי מלחמתה של היהדות באנטרופיה היא המשפחה. כאן קבעה את בסיסה בניהול המערכה הזו. כל מנגנוני השמירה האפשריים הוצבו סביב המשפחה הישראלית והופקדה בידיה תכנית הגנה שלימה ומעשית המעובדת לפרטי פרטים. במיוחד נתנה היהדות את דעתה, במסגרת המאבק האנטי אנטרופי, על האשה, שכן הנזק שעלול להיגרם לפרטיותה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת על מצב המערכת הכללית. ואי אפשר להפקיד את ההגנה עליה ביד המקרה. האשה היא בעלת אישיות אינדיבידואלית הרבה יותר מזו של הגבר. היא כל כולה “אני”. היא מתייחסת לכל מתוך זיקה אישית ומתוך זווית ראיה סובייקטיבית. לכן היא פינת המרגוע והמסתור לכל בני הבית. היא קולטת, מרגיעה ומעניקה הגנה. הגבר, חרף כל גבורתו, איננו מסוגל להעניק הגנה מעין זו. הוא מסוגל להעניק ביטחון חיצוני, אובייקטיבי טכני. ההגנה שמעניקה האשה מתבטאת במבט חם ומזדהה, ברגישותה להבחין מייך בנקודת המצוקה של הזולת. מכיוון שהיא אינדיבידואלית יותר, היא זקוקה יותר לפרטיות ורשות היחיד שלה חשובה לה יותר. האדם הפשוט, ההמוני, היוצא תמיד בין הבריות, ומעשיו תמיד בשיתוף עם החוץ, איננו זקוק למסגרת המוגנת של פרטיות, שכן אין בו חפצי ערך פנימיים שעלולים להפגע. גם אם ימשמשו בו ידים רבות וגסות לא תרמס בו הפנימיות הדלילה שבו. הלכות הצניעות והטהרה חופפות אפוא להפליא את צרכיה של האשה. התורה משתלבת ברגישותה האצילה לפרטיות, כשהיא מתירה לה לשתף בחייה הריגשיים האינטימיים רק את האדם שעמו היא מזדהה הזדהות שלימה, רק אתו היא רשאית לחלק את המקום המוצנע והאישי ביותר בגופה. האשה מוכתרת כ”בת מלך”. היא אצילה, נבדלת מעל ההמון, היא מיוחדת ומופנמת ולא כל החפץ רשאי להתייחד עמה, אלא רק זה שהיא חפצה ביקרו

הניקיון מבטא קדושה

עד כאן דברנו באספקטים הפילוסופיים של טהרת המשפחה. המעבר מהספירה העיונית אל עולם המעשה הפרוזאי כרוך בקושי לא קטן. הדינים המעשיים מרתיעים בדרך כלל את מי שמתוודעת אליהם לראשונה והיא מגיבה בתרעומת: לשם מה הרחצה היסודית הזו? הרי אינני מלוכלכת! אין היא מבינה מדוע היא צריכה לטבול דווקא במקווה, במבנה משונה ועתיק יומין זה ולא די באמבטיה רגילה. כל ענין ההכנה המדוקדקת והטבילה עם הזהירות המופלגת שבה כאילו פוגע בכבודה העצמי: האם אני מוקצה מחמת מיאוס, עד שצריך למרקני ולטהרני? לא קשה להבין לליבה של אשה ממורמרת זו ועל כן ראוי להבהיר כמה עקרונות בנושא זה, המהווה עיכוב רציני בנכונותה של אשה, שלא התחנכה על ברכי המסורת היהודית, לקבל על עצמה את מעשה הטבילה על כל הלכותיו ודקדוקיו. על הקשר שבין היטהרות ונקיות אנו למדים מהתורה עצמה. בכל מקום בתורה מותנית היציאה מטומאה לטהרה ברחיצה: “ורחץ בשרו במים”, ורק אחר כך “וטהר”. הטבילה מועילה רק כשהגוף נקי, וטעם הדבר מתפרש על פי הקו שנקטנו עד כה. חיי החומר אינם רשות לעצמה, אלא הם משקפים את חיי הרוח. אם יש באדם מדור פנימי של קדושה, אין הוא יכול להיות מוקף זוהמה חיצונית. הקדושה הפנימית צריכה להשתקף כלפי חוץ בניקיון הגוף. בעלי חיים אינם מתרחצים. גם אם הם טובלים במים מפעם לפעם, אין זו אלא טבילת הנאה, כדי לצנן את הגוף מלהט היום וכדומה, לעולם אין זו טבילה לשם הסרת לכלוך, ואין תימה בדבר, מכיוון שאין הם צריכים להתנקות. גופם של רוב בעלי החיים דוחה לכלוך. אל בשרו של הכלב, דרך משל, נדבקים טפילים, אבל פרוותו אינה מטונפת. אפילו פרוות כלב רחוב עומדת כמעט תמיד בנקיונה המבהיק. מכיוון שהוא חסר קדושה, גם נחסך ממנו הצורך להתנקות, שהרי אקט כזה אצל כלב, היה חסר משמעות. שוב אנו עומדים על כך שאין היהדות מכירה בדיכוטומיה של התרבות המערבית המפרידה בין חומר ורוח. החומר בכל הופעותיו המגוונות הוא ביטוי גשמי ליסוד רוחני. אין במציאות חלל ריק מרוח, “לית אתר דפני מניה” - הקדושה חולשת על המציאות כולה, גם אם לא תמיד היא גלויה. אנשי מדע מאלו העוסקים במחקרים המתקדמים ביותר של הפיסיקה, נוטים פחות ופחות להתייחס אל החומר כאל “יש” עצמי. הם הולכים ותופשים, בדרכם הם, את התשתית הבלתי-חומרית, הסמויה מהעין, של החומר. דיני הנקיון היהודים, שבעלי המבט השטחי רואים בהם תקנות היגייניות גרידא, דיני נטילת ידים, דיני המקומות המטונפים, הלכות בית הכסא וכיוצא באלה, נועדו להזכיר לאדם את הרוח שבחומר. שחיתות רוחנית מתגשמת כלפי חוץ בסיאוב גופני, וישנן דרכים גשמיות לסלקו, כדי לחשוף את הרוח. יש באדם נטיה אנטרופית לשמוט את אחיזתו בערכים, להתרופף, לאבד את קדושתו, ונטיה זו מתבטאת בנטיה להתלכלך. הלכות הנקיון של היהדות, שהרשימו את גויי הארצות מאז ומעולם, משמשים תרגיל חיצוני להיטהרות פנימית, לפי הדינמיקה הידועה שמנוסחת בדברי בעל ספר “החינוך”: “האדם נפעל לפי פעולותיו - אחר הפעולות נמשכים הלבבות”. לא לחינם, מגדירה, הברייתא הידועה של רבי פנחס בן יאיר, את אחד השלבים בתהליך ההשתפרות הרוחנית של האדם בשם “נקיות”. דברים אלו, בצורתם הכללית אינם בבחינת חידוש וגילוי נסתרות. לאמיתו של דבר חשים רוב בני אדם, בין במודע בין שלא במודע, בתלות שבין החוץ הנקי והפנים המזוכך, ויעיד על כך המעשה הבא, הלקוח מהמציאות: מעשה ביהודי אוסטרי שהיגר לארה”ב לאחר מלחמת העולם השניה. באותה עת כירסמו בעם האמריקאי ריגשות אשמה כבדים על שלא הקדים להתערב במלחמה, מה שהיה עשוי להחיש את קיצה ולחסוך סבל רב מבני אירופה. היהודי, שהתקבל לעבודה בחברה לייצור סבון, עמד על הלכי הרוח הציבוריים והציע למעסיקיו סיסמת פירסומת מבריקה: “הסבון שלנו ינקה אתכם מבפנים”. הציבור עט על תוצרתה של החברה והיקף עסקיה גדל עד כדי כך שעלתה לצמרת הענף. היהודי החכם הזה קלע לתודעה המשותפת לכל בני האדם, שהניקיון החיצוני מעיד על זכות פנימית. לאור כל זה יובן שהנקיות באשה היא בעלת משמעות רוחנית מופלגת. מכיוון שהאשה היא מרכז הבריאה, היא נתונה לתהליכים אנטרופיים של הזדהמות בלתי פוסקת. נקודת התורפה העיקרית בגופה הוא דווקא המקום האינטימי והאישי ביותר שלה, שנוטה, מחמת תכונתו הפיסיולוגית, להתפלגות ומועד להזדהם. כשהאשה מטפחת מקום זה ומשגיחה על נקיונו, היא מדגישה בכך את היותה מרכז הבריאה, שכן מקום זה הוא מרכזה של ההתערבות האלוקית הישירה ביותר בקיום האנושי. תפקידה של האשה לשמור על נקיונו של מרכז זה, להפרישו ממגעם של גורמים מזהמים ולקדשו לחייה הפנימיים. בעשותה זאת ייקבע ציר קדושה בחייה שסביבו יסובו חיי משפחתה כולה.

הפרישות כקירבה אנושית

חשיבותה של טהרת המשפחה לטיפוח חיי נישואין רעננים ולסילוק השיגרה והשעמום הרובצים לפתחם, הוא נושא שכבר דשו בו רבים. ברצוננו להבליט כאן אספקט נוסף ויסודי יותר של נושא זה, המשולב בגישה הכללית של דיוננו: תרומתה של הפרישות הזמנית מחיי אישות להארתו של הצד האנושי שבאשה והעמדת האדם שבה מעל ההיבט המיני. משעה שהצורך החברתי כובש לו מקום בחיי הילדה, בהיותה כבת שבע, מתפתחת בה גם תודעת נשיותה. היא מתחילה לשים לב להופעתה, מתיפה ומתקשטת. היא שואפת למצוא חן בעיני כל רואיה. היא אף לומדת במהרה לנצל את נשיותה כדי להשיג את מאוויה. אלא שלא עובר זמן רב והיא נוכחת לדעת שהבלטת נשיותה באה על חשבון ההכרה באישיותה האנושית. ככל שהיא מתבגרת ומבשילה כן היא מעדיפה להתקבל כאדם ולא כיצור מיני, שקסמיו הם בני חלוף ומתבלים. החשש הזה, שנשיותה תאפיל על אנושיותה מקנן בכל אשה, אפילו, ואולי במיוחד, כלפי בעלה. במצוות טהרת המשפחה מציעה התורה לאשה אמצעי הגנה כנגד סכנת הדה-הומניזציה של אישיותה. כל אשה ששומרת על טהרת המשפחה זוכה מדי חודש לשבועיים שבהם היא מתקבלת כאדם בלבד. בפרק זמן זה שבו היא אסורה לבעלה, ניתנת לבעל הזדמנות לפתח את יחסו האנושי כלפיה, ללא תלות בצרכים המיניים. הוא לומד לראות את אשתו כאדם, לשים לב לרגשותיה ולבטא את אהבתו אליה בדרכי חיבה אנושיות, “בלי ידיים”. הפרישות מייחסי אישות אין פירושה פרישות מהאנושיות. אדרבה, זה הזמן לגלות את הצד האנושי שבאשה, להבין ללבה, להכיר בעצמיותה ובתכונותיה האינדיבידואליות, להעריך את עולמה הפנימי והרוחני. ימי הפרישות הם הימים הכשרים ביותר ליחסי־ אנוש בין בני הזוג ובהם מתפתח ומתחזק הקשר הנפשי אנושי ביניהם, שהוא בעל טווח ריגשי רב לאין ערוך יותר מזה של הקשר הגופני ושורשיו עמוקים יותר. מקץ ימי הפרישות, כשהאשה מותרת שוב לבעלה, עושה הטבע את שלו, והקשר המאחד שבין בני הזוג, שהחל מתרקם דוקא בימים שבהם היתה לא טהורה, מקבל משמעות מוחשית שלימה. זה מהלכה של התקשרות אנושית כשרה, טבעית ועמוקה: תחילה נפגשים, מתקשרת שיחה, מתרגלים זה לזה, לומדים להכיר ולהבין, מתפתחת אהבה ולבסוף חשים צורך במגע גופני.
היחס האנושי חשוב לאשה יותר מהמגע הגופני כשלעצמו. מאוסים עליה יחסי אישות שאינם ביטוי ליחסי קירבה אנושית. האשה שחוננה במנה גדושה של רגישות וכשרון התייחסות, מוצאת די סיפוקה במחוות הלבביות, הלטפניות של קירבה, חיבוק, נישוק, והן חשובות לה הרבה יותר מהאקט המיני עצמו. אשה זונה היא אשה חולה, משום שהיא בודדה את המעשה המיני מהיחס האנושי. אשה בריאה ברוחה חשה שהקירבה הגופנית היא רק ביטוי לאחדות אנושית העמוקה ביותר הקיימת בין גבר ואשה.

מאנוכיות לשלימות של חסד בין האני-אתה

התא המשפחתי המיועד להיות משכן קדושה ומקום ביטוי למיטב שבאדם, עלול להפוך גם לחממה להתפחותו של היסוד השלילי והמזיק ביותר: האנוכיות.
מרוב עיסוק בצד הגשמי של חיי נישואין, קורה לעתים קרובות שנשחק היחס הראשוני שבין אדם לאדם, והם לובשים ציביון שגרתי, מתבלים בשעמום ומניחים לצדדים השליליים שבאישיות למשול בהם. הסיבה לתהליך זה היא חדירתו של יסוד האנוכיות העושה שמות בכל קשר אנושי ובכל מסגרת חברתית. ואין לאנוכיות אמצעי פלישה ישיר יותר לחיי המשפחה מאשר התאווה. הפעילות המינית עלולה לשמש, בשל סערתי היצר והשיכחה עצמית המלוות אותה, ביטוי להתגלמות האנוכיות בכל כיעורה, בכל כוחה המנצל, בכל אכזריותה. ביצר זה מטפלת טהרת המשפחה והיא עושה אותו כלי לביטוי רגשות החסד המעודנים והנאצלים ביותר. יחסי אישות טהורים מאנוכיות מבטאים את הקירבה האנושית בשיאה, הם עשויים לרומם את בני הזוג לדרגה של אחדות מתוך חסד, שבה המקבל והנותן משלימים זה את זה, עד שאין עוד הבדל ביניהם, המקבל חש כנותן והנותן כמקבל. לסיכום: דיני התורה שעניינם היחסים שבינו ובינה, מכוונים בעיקר לאשה, מכיוון שבשמירתה על דיני טהרת המשפחה היא מתחזקת ומשליטה את הקדושה בנקודה הפגיעה והרגישה ביותר של הקיום האנושי. זו תכליתם של דיני ההפסק, ההרחקה והניקיון וזו תכליתה של הטבילה במקווה. המים מבטאים בתכונתם הפיסיקלית את האנטרופיה המובהקת. אין הם מסוגלים לשמור בכוחות עצמם, אף לא להרף עין, על גיבוש עצמי, אלא מתפשטים תמיד ומתבוללים. הם גם משמשים מצע ומדיום לרוב תהליכי ההתמוססות בטבע. הם מוליכי אנטרופיה, אם ניתן לומר כך, הגבוהים ביותר. במקווה מקובצים המים במצב אנטלופי ובדרגתם הטבעית ביותר: דווקא מים שניקוו מאליהם, כפי שניתנו מהבורא, ולא מים שאובים, שהיתה בהם יד אדם. האשה, שהיא מוקד האנטרופיה בחיים האנושיים, טובלת במקווה שהוא מִתְקָן אנטי-אנטרופי ומוצאת בכך את תיקונה ואיזונה. במקווה נוצר השילוב ההרמוני, שדעת המדע קצרה עדיין להשיגו, בין האנטרופיה, המיוצגת ע”י האשה והמים, ובין האנטלופיה, שמיוצגת במקווה. זהו מעין שלם: המים שבמקווה קשורים עדיין בנביעתם השמימית ולא חוללו על ידי התעסקות צרכנית ומאידך הם סגורים בכלי, שמונע מהם את התפזרותם ומעניק להם את ייחודם. האשה שטובלת במעין שלם זה משרה עצמה בתוך מציאות הרמונית שהושג בה האיזון בין הכוחות הקוסמיים המרכזיים של הבריאה, דין ורחמים, שהם במציאות הטבעית האנטלופיה והאנטרופיה. האשה, כפי שכבר הוסבר, שייכת לסביבתה ומעורה בה. הקשר שלה עם הסביבה הקוסמית הוא עמוק ועירני ועל כן היא מפיקה תועלת מההתיחסות הפעילה אל המקווה. בטבילתה במקווה, במעין השלם, היא משתלבת בכל ישותה עם המערכת ההרמונית של הבריאה ושואבת ממנה את איזונה העצמי ושלימותה. כל אשה יהודיה השומרת על טהרת המשפחה יוצאת מהטבילה בכוחות חדשים לטיפוח ההרמוניה בביתה ולהשכין אחדות במשפחתה ובבריאה כולה.

טהרה והרמוניה - אחרית דבר

יצירתו הרוחנית של הרב זאב חיים ליפשיץ, מנהל מכון “סדנת אנוש” בירושלים, מיוחדת במינה בתחום ההגות היהודית בימינו, גם מצד תכניה וגם מצד סגנונה. במסגרת השעורים שלו במכון פיתח הרב ח. ליפשיץ שיטה הגותית שלימה ואחדותית המקיפה את כל מרחב החיים של האדם והמצויידת באמצעים האינטלקטואלים המתאימים להתמודדות רצינית ומעמיקה עם השאלות הפילוסופיות והקיומות המכריעות ביותר, שאלות שכל אדם בר דעת וחושב איננו יכול ואף איננו רשאי להתחמק מהן. ישנם המגדירים את שיטתו כשילוב, או סינתיזה של היהדות והתרבות המערבית. זוהי הגדרה פשטנית המבוססת על הבחנה שטחית וחיצונית הן של היהדות והן של התרבות המערבית. היא מעוררת את הרושם כאילו מדובר כאן באחת מאותן פשרות חסרות אונים שהיו האידיאל בתקופת ההשכלה היהודית בגרמניה. מי שמדייק היטב ברעיונותיו של הרב ליפשיץ נוכח לדעת שאין פתרון הגותי וקיומי רחוק וזר לו יותר מאשר הפשרה והסינתיזה המלאכותית. שיטתו נובעת במישרין מתוך מקורות היהדות ועניינה הסופי הוא בירור תכני האמונה ותורת הקיום היהודית. מה שעושה התעסקות רעיונית ליהודית הוא בראש ובראשונה השילוב של אמונה ביושר-הדעת, הרצינות והנכונות ללמוד ולבחון. ועל כן, באופן פרדוקסאלי כביכול, נמצא שדווקא שיטת הרב ליפשיץ, הנמצאת בשיג ושיח עם התרבות הכללית היא יותר יהודית ופחות מערבית משיטות אחרות המתהדרות לעיני כל ביחודן היהודי. דווקא בשיטתו נמצאת תשובתה המלאה של היהדות לבעיות הקיומיות שהמערב ידע אמנם לנסחן אבל נכשל לחלוטין בתשובות שהציע להן. הקיום האנושי מורכב מניגודים: כוחות, צרכים, אידיאלים, דחפים ומטרות מנוגדים וסותרים, הניגוד רב־התהילה בין רוח וחומר: הניגוד הקיומי בין צורך ההשתייכות ובין צורך החירות, וכיוצא באלו; ניגודים גלוים וכמוסים שכולם לגיטימיים כשלעצמם וחיוניים למבנה האנושי השלם והבריא. דחיקתו של אחד מהם מערערת את מערכת הקיום האנושי כולה. השאלה היא, כיצד יוכלו הניגודים הללו להתקיים בכפיפה אחת, מבלי שיהרסו זה את זה? התרבות האנושית כולה, במזרח ובמערב כאחד, נכשלה במציאת סוד הקיום ההדדי של הניגודים. כל השיטות שפתחה האנושות נתפסו לחד־צדדיות שבה הובלט רק אחד הגורמים שבמערכת והוא קודם על חשבונו של הצד האחר. כל שיטה דגלה בניגוד אחר של מרכיבי הקיום, הסתגרה בקוטב אחר של המציאות וכך ערערה את מערכת החיים והפכה אותה לארץ גזירה הרסנית ליחיד ולחברה כולה. היו כאלו שהבחינו בחורבן שממיטה החד צדדיות והם ניסו פתרון ביניים, הם פנו אל הפשרה. אבל הפשרה איננה פתרון אמת והיא מקלקלת לא פחות מהחד צדדיות. היא פוגמת בכל אחד מהצרכים המנוגדים וחוסמת את דרכם של הכל. הפשרה מבוססת על קורבן, וזו אמנם הדרך המערבית המובהקת. הרב ח. ליפשיץ חושף בשיטתו את תשובת היהדות להסתבכות הכללי אנושית הזו. היהדות יוצרת אחדות הרמונית של הגורמים המנוגדים עלי ידי הפנייתם אל נקודת הגובה: האלוקים. אין הכוונה לאיזו התפשטות הגשמיות, בנוסח הנוצרי, להתנערות מעולם הצרכים. פתרון כזה הוא מלאכותי ולוקה באותה חד־צדדיות שמאפיינת את שאר הפתרונות הכושלים. זהו פיתרון אנושי, ואילו פתרונה של היהדות הוא אלוקי. ניתן לנסחו באופן כללי כך: האדם מבטא בחייו, בכל הגילויים של אישיותו וצרכיו את הערך האלוקי העליון ויוצר, כתוצאה מכך, השלמה בין המרכיבים המנוגדים של הקיום. הרמוניה של הניגודים באמצעות מימד הגובה - זהו הציר של משנת הרב ליפשיץ, וזהו צירה של היהדות.

בחוברת: “מעין שלם טהרת המשפחה וסוד ההרמוניה בבריאה”, מבאר המחבר את תכניה הקיומיים של מצוות טהרת המשפחה על פי העקרונות הכללים של שיטתו.
נושא זה, טהרת המשפחה, הוא נושא מועד לפגעים ולמחדלים אינטלקטואלים שונים. הדיון במשמעותם הפנימית של מצוות הטבילה, דיני הפרישות וכל מערכת הדינים הקשורים לטהרת המשפחה, לוקה על פי רוב בסתמיות או שהוא נוסק אל מרומי ההשקפה המיסטית. השקפה כזו אמנם מתבקשת מאליה בתחום זה, אבל היא גורמת להזנחתו של המימד הקיומי האנושי, שלא זכה עד כה, בהקשר זה, לביטוי בעל משמעות. זוהי הזנחה בולטת וזועקת לתיקון, שהרי טהרת המשפחה חלה הלכה למעשה בתחום היחסים הבין אישיים, ולא עוד אלא שהיא פולשת לשמורה האינטימית והרגישה ביותר שלהם. בתחום זה קיימת באדם חשדנות מיידית כלפי כל התערבות אידיאולוגית ממוסדת והוא מוקף במערכת שלימה של מתרסי התנגדות נפשיים. כדי לשכנע אדם, שלא חונך על ברכי היהדות, במשמעות האישית העמוקה של דיני טהרת המשפחה, יש צורך להתמודד עם שורה של שאלות מרכזיות בעולמו של האדם בימינו, ויש צורך לעשות זאת מתוך רוחב אופקים רעיוני. את החסר בתחום זה משלימה החוברת החדשה, צנועת הכמות, והיא פותחת לפני הקורא, גם הדתי, אופקים חדשים של משמעויות שלא נחשפו עד כה. המחבר מגלה כיצד טמון במערכת דינים חמורים וכאילו עתיקי סבר אלו, במתקן ארכאי כביכול זה, המקווה, שריד משונה של תרבות קדומה, הפיתרון לבעיות הקשות ביותר של החיים המודרניים, בעיות המאיימות להמיט על החברה כולה אותה פורענות שמנוסחת לעתים קרובות בביטוי “טירוף מערכות”... טהרת המשפחה יוצרת, כפי שמבואר, את ההשלמה בין שני ניגודים בסיסיים של המציאות: הניגוד בין דין ובין רחמים. זהו ניגוד קוסמי, שמיוצג בעולם האנושי בניגוד שבין הגבר והאשה. ברובד הקיומי פירוש הדבר, הניגוד בין הצורך לשמור על גיבוש עצמי, על אחיזה בעקרונות, על התבדלות, ובין הצורך להזדהות עם הסביבה, להבין לרוחה, למצוא עמה שפה משותפת. הנטייה הטבעית השוררת בעולם בכל רמותיו, היא נטיית ההסחפות אל הסביבה ואיבוד הגיבוש העצמי, (נטייה זו מכונה במדע “אֶנְטְרוֹפְיָה”), והיא הסיבה לכל הפורענות האקולוגית, שהכל מרבים לדבר עליה אבל איש, כפי שטוענים האנגלים בקשר למזג האוויר, איננו עושה משהו לתקנה. האשה מטבעה היא יצור אנטרופי, היא נוטה להזדהות עם הסביבה ולהתייחס אליה מתוך השתתפות ריגשית. בזה כוחה וגדלותה וזה מה שעושה אותה למרכז התא המשפחתי. אבל בתכונה זו טמונה גם הסכנה האנטרופית, ההסחפות וההתפוררות הבאה על חשבון האחיזה הערכית והעקרונית. בדיני הטהרה יוצרת התורה את האיזון בין העיקרון המגבש ובין ההזדהות הסוחפת על־ ידי החדרת המימד האלוקי ליחסים שבין איש ואשתו. זהו באופן כללי כיוון המחשבה המתפתח בחוברת זו, שקשה להפליג בהערכת התרומה שהיא עשוייה להרים להסברת ערכי היהדות בחוג אנשים שעד כה לא זכה לקבל חומר שיתאים לצרכיו, חוגי אינטלקטואליים ואנשי רוח, שלא די להם בכוונות טובות ובמליצות ססגוניות. הצמצום הניכר בהתפתחותה של תנועת התשובה נובע ללא ספק מכך, שהפעילים העיקריים בתחום זה, מיצו את עצמם מבחינת הקהל שהם מסוגלים לעוררו. גם אלו מבין העוסקים בהפצת היהדות, שניסו לפנות אל החוגים האינטלקטואלים לא היו מצויידים בחומר חשיבה מעמיק ומקורי ולא הצליחו להתמודד עם השאלות הקיומיות, שהן, ולא השאלות המלאכותיות והנדושות על דת ומדע” נוגעות בתכנים הבסיסיים ורבי המשמעות ביותר של היחיד והחברה. אין ספק שחוברת מעין זו של הרב ליפשיץ, שיש לקוות שהיא בבחינת רמז לבאות, עשוייה להניע מחדש את גלגלי תנועת התשובה ולעורר עניין מחודש ביהדות.
יעקב קוקל

החיבור “מעין שלם” מאת הרב זאב חיים ליפשיץ פותח לפני הקורא, גם הדתי, אופקים חדשים של משמעויות פילוסופיות ואנושיות שלא נחשפו עד כה בנושא טהרת המשפחה. המחבר מגלה כיצד טמונה במערכת דינים חמורים וכאילו עתיקי סבר אלו, במתקן ארכאי כביכול זה, המקווה, נוסחת הפתרון לבעיות הקשות ביותר של האדם בימינו, בעיות שמאימות להמיט על החברה אותה פורענות טוטאלית שמוגדרת לעתים כ”שואה אקולוגית” ו”טרוף מערכות”. הגילוי המרכזי בחיבור זה הוא, שבדיני טהרת המשפחה יוצרת התורה איזון בין ההיסחפות האנטרופית ובין הגיבוש האנטלופי על-ידי החדרת הגורם האלוקי ביחסים שבין איש ואשתו. הרב ליפשיץ נולד בישראל והוא חניך הישיבות הגדולות בירושלים. הוא שהה עשר שנים בשוויץ במחיצת הגאון יחיאל יעקב וינברג זצ”ל, בעל “שרידי אש”, והיה עוזרו ויד ימינו בעבודות הפסיקה. באותה עת גם למד באוניברסיטת ז'נבה פסיכולוגיה ופילוסופיה והיה תלמידו של הפסיכולוג הנודע ז'אן פיאז'ה. לאחר שובו ארצה התמסר לטיפוח חינוכם התורני של צעירים ושמש משגיח רוחני באחת הישיבות הגדולות בארץ. לפני חמש עשרה שנה יסד בירושלים את “סדנת אנוש”, מכון תורני להדרכה רוחנית. במסגרת המכון הוא מפתח ומיישם את שיטתו ההגותית שעם כל יחודה היא משקפת נאמנה את עקרונות ההגות וההלכה של היהדות מדור דור. “סדנת אנוש” מהווה אבן שואבת לבני תורה ואינטלקטואלים המבקשים ללמוד את תשובת היהדות המקורית לבעיות הקיומיות של דורנו. מפעלו של הרב ליפשיץ זוכה לברכתם של גדולי תורה בארץ ובתפוצות.