● ● ●
זהירות וזריזות מנוגדים?
לפי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר הזהירות קודמת לזריזות. לזהירות ולזריזות מעלות לכל אחת מהן ומעלות וחסרונות בצירופן יחד.
הזהירות מונעת שגיאות. מונעת הפתעות בלתי נעימות. מונעת אסונות. הזהיר מגלה פרטים חבויים שאינם גלויים לעין.
חסרונות לזהירות: הפסד התאוצה. החמצת הזדמנויות. למעשה הפעיל חוקי פעולה, סדר הפעולה והקצה שבפעולה מאפיינים את עיקרי האופי של הפעולה. אי ציות למרכיבים אלו גורמים להפסד הפעולה. לעצירתה או להחמצתה.
הזהיר חוקר בודק ומפקפק ועד שסיים לבדוק הוחמצה ההזדמנות. עבר זמנה, בטל קרבנה. יש המפריזים במידת הזהירות וההפרזה הופכת לנברוזה כפייתית של הטלת ספק סובייקטיבי בכל. על כל התרת ספק אחת צצות שתיים אחרות ללא סוף. וכבר אמר החכם: ממידת הזהירות שלא יזהר יותר מדי. למה תשתומם. הזהיר מעיין בעצמו, במקור הסיבה לפעולה – בו עצמו. בנושא הפעולה. בו.
הזריז שוכח מעצמו. הוא נדחף על ידי השטף הדינמי של הפעולה, נמשך אליה או נדחף על ידי דחף פנימי אישי המונע ממנו לשלוט בעצמו ומונע אפשרות של וויסוט ושליטה על דרכי הפעולה. הוא נסחף למערבולת ואינו מסוגל למנוע תאוצה עצמית של הפעולה. הוא עלול לאבד את האני, ואת המטרה שמעבר לפעולה עצמה ולמצוא עצמו במצב שאליו לא רצה להגיע.
כיצד תתיישבנה שתי מידות אלו באדם אחד ובפעולה אחת. שהרי אין להימנע מן המסקנה ששתי שתי מידות אלו שומרות זו על זו ומשלימות האחת את חברתה. אלא שהבעיה היא מעשית. כיצד עושים זאת. כיצד משתמשים בשתי מידות מנוגדות בכפיפה אחד ובצורה סימולטנית. הפתרון השדוף של הפשרה יהיה זר במקרה זה כבכל מקרה אחר. לפשרה חסר יסוד השלמות. "חצי קפה חצי תה" איננו פתרון. בפשרה שבין האדם לחברו, בצד הרגשי טמון שורש השלום. מה שאין כן בעניין עקרונות. אין אמת לחצאין.
בהמשך לבעיית הכנת העם והכשרתו למלא את ייעודו כעם ה' ניתנו לו הוראות מדויקות כאמור, ויש לעיין עיון יסודי בפרטי הפרטים שבנקודות המצוינות לעיל.
אולי אפשר לראות שני יסודות מנחים העוברים כחוט השני בין כל הנקודות הנ"ל והמונחות ביסוד כל המעשה אשר יעשה אותו האדם וחי בו. אולי יסוד זה הוא מבנה שלם המכיל את שאר הנקודות כתכנים בכלי.
יש ביציאת מצרים י"ב מצוות כמספר ז"ה (בעבור זה). אומר אור החיים. אפשר לחלק מצוות אלו לשתי זרועות. הזריזות: בחיפזון, בתעוזה, באומץ, למרות הסכנה שבהקרבת הפסח במצריים וכו'. ובזהירות: ביעור החמץ בכל שהוא. מה עדיף, מה קודם, וכיצד לשלבם.
בזה נראית המחלוקת בין האבן-עזרא והרמב"ן: הרמב"ן רואה בהדגשת זכירת יציאת מצרים, כי עבד היית בארץ מצרים והיציאה מבית עבדים עיקר מטרת המצוות. זו מידת הזהירות. אין העבד נסחף על ידי רצונותיו. אין הוא נלהב. הוא עושה בכפייה מה שמצווה אותו רבו. הוא מודע למצבו כעבד. ציווי לזכור "כי עבד היית", היא ציווי למודעות בלתי פוסקת על עצם מצבו של האדם.
דע מאין באת, לאן אתה הולך, וכו'. דע מי המצווה. מצוות צריכות כוונת מצוה. מודעות ליחס בין המצווה והמצווה מעיבה על חווית העשייה. מודעות לעושה במקום למעשה היא המאפיינת את מידת הזהירות. הזהיר מעניק תשומת לב למתרחש בו, לשגיאות אפשריות, לטוהר כוונתו, לשליטה עצמית ולאינטרוספקציה. זו קרובה למודעות הקשר בינו לבין המצווה.
הזריז, נסחף, שוכח עצמו המעשה. עבורו המעשה קיים. אין הוא עצמו מנותק מן המעשה, אין מציאותו נפרזת. הדגשת עשיית המצוות בעבודת ה', הדגשת העבודה כמטרה בנויה על עקרון הזריזות. בעוד הדגשת עבדות לה' בעבודת ה' הדגש הוא על העובד. הרמב"ן לפי זה מדגיש את עיקרון הזהירות. והאבן –עזרא יעדיף את הזריזות.
● ● ●
כשם שאין סתירה למעשה בין הזריזות והזהירות באשר המעשה נתון בתווך, ממבנה המורכב משני היסודות, למרות הסתירה התאורטית ביניהם. כך אין מחלוקת בין שני המפרשים הראשונים הנ"ל. יש מצב הדורש הדגשת הזהירות ויש הדורש זריזות.
היציאה ממצרים כהתחלה, ראש חדשים, מצוה ראשונה. ככל התחלה היא זקוקה לתאוצה. לדחיפה, היא איננה מסוגלת לפעול ללא זריזות. התלהבות, ריכוז כל המאמצים לבניין היסוד. לאחר שהעניין בנוי והתחיל לפעול אפשר לנוח ולחשוב על שאר העניינים.
כל התחלות קשות וזקוקות למאמץ מיוחד. – לזריזות. היסוסים מפריעים ומחבלים בהצלחת המפעל החדש. המתחיל. היציאה ממצרים תבעה ריכוז מוחלט בעשייה. זכירת מצב העבדות היה טרי עדיין, ללא כל גורם העשוי לסתור אותו. עם ללא אדמה, ללא בית. נודד במדבר. חש על בשרו את תלותו ברבו המוציא מעבדות לחרות. אין הוא זקוק למאמץ מיוחד כדי להזכיר זאת לעצמו.
מה שאין כן, בכניסתו לארץ זבת חלב ודבש, ארץ שבעת העממין. על הטוב (זבת חלב ודבש) ועל השלילה (עממין בעלי אופי והתנהגות שליליים, עובדי אלילים). פיתוי וסיכון של מקום בעל קווי אופי מוגדרים, משפיעים. כאן נקלע העם, ממצב חסר מהות – מדברי, למצב העלול לשעבדם. לעשייה סוחפת של בניין ויצירת מולדת. כאן אורבת סכנת אבוד האני והעקרונות בתוך העשייה. כך אכן קרה לבוני הארץ, לוחמים עד כדי מסירות מוחלטת, תוך וויתור על המסורת, התרבות היהודית המיוחדת כל כך, הוויתור על האינטרס האישי האינדיווידואלי. הכול למען העם, לבניין והגנת הארץ. וכך איבד העם את טובי בניו ואף את טובי ערכיו ותכניו. כאן הייתה דרושה זהירות, הדגשה יתרה של זהירות ולא של זריזות הקיימת בלאו הכי, בעצם אופייה וצרכיה של העשייה.
על הכפייתיות.
ועוד בעניין הזהירות והזריזות. עיין במסכת מנחות צ"ט: מובא בגמרא בחיוב לימוד תורה אל ילמד מתוך חובה ובכל זאת אל יראה עצמו רשאי להיפטר ממנה. רש"י מסביר סתירה זו הסבר פסיכולוגי שכוונתו בשעת הלימוד לפי רש"י צריכה להיות מרוכזת בעצם הלימוד ולא בחובת המצווה. נראה לי כוונת רש"י על פי מה שחילקנו בין העבד הפועל מכוח ציווי חיצוני של אדונו וללא מוטיבציה אישית, ללא שמחה והתלהבות המבטאים ביטוי רצון אישי פנימי אלא מתוך מודעות לצורך ולא לרצון הטבעי אישי פנימי אלא רצון לקיים ציווי חיצוני של מצווה הנעדר הנחייה של חוש פנימי אישי ולכן טעון זהירות יתר כאדם המגשש באפלה במקום שאינו שלו ואינו רגיל לדור בו.
כפייתיות.
מכאן עקרון חשוב ההופך לחוק המופיע בכל מצב של התנהגות כפייתית. העבד הוא כפייתי בהיותו פועל מתוך לחץ חיצוני שאינו מבטא צורך אישי פנימי פרטי של האדם הפועל. אין האדם הכפייתי משתמש במעורבות אישית ואינו מבטא את האני שלו בשעת הפעולה הכפייתית. לכן חסר הוא קו מנחה טבעי המורה לו בדרך האינטואיציה הטבעית את דרכי הפעולה, את ממדיה, אין הוא סלקטיבי והוא חסר אמת מידה טבעית, אין הוא שולט באיכות ובכמות המעשה, הוא חסר פרופורציות, מגזים, ואחז בפרטים חסרי חשיבות בהיותו נטול יכולת הענקת סולם עדיפות לפרטי ושלבי הפעולה. הקו השולט היחיד בפעולתו הוא הפחד לטעות. הספק שאינו מגיע להתרה לעולם בהיותו מנותק מן הממד האובייקטיבי. ניתוק בין הסובייקט הפועל ובין הפעולה גורם לספק תמידי. ואז נאחז הכפייתי בקש. הפרטים הטכניים המצויים באובייקט, ללא יכולת לגבשם לאחדות בעלת מהות אחת מגובשת והוא טובע בים של פרטים ומרוב עצים אינו רואה את היער. זו זהירות ללא זריזות.
וכפי שהציענו בעניין שווי המשקל בין הזהירות לזריזות את חוק האיזון, כן נציע קיום חוק זה בתופעה הפתולוגית של הכפייתיות שהיא הביטוי של הגזמה בזהירות.
האדם הכפייתי חייב לעסוק עיסוק אינטנסיבי בפעולה בעלת מומנטום ואופי מגובש ממשי ובעל עוצמה עצמית ככל היותר. פעולה שאיננה משתמעת לשתי פנים. פעולה מכריחה וסוחפת. ככל שיעסוק הכפייתי בעיסוק בעל קווי אופי כאלה, כן ימנע מלפרק מצב אחדותי לפרטים חסרי משמעות. ואחר הפעולות נמשכים הלבבות. אלא שיש כאן סתירה, שהרי אין בפעולה בעלת עוצמה עצמית כדי לבטא את האני הפרטי של הפועל שבמקרה הכפייתי הוא נדחק וזקוק להתעוררות וביטוי ולא למחיקה על ידי מצב חיצוני חזק. בגלל סכנה זו יש לבחור פעולה חיצונית בעלת עוצמה הקרובה ביותר לאופי הפוטנציאלי וליכולת האישית של הפועל, פעולה הדורשת כישורים ורגישויות הקיימות בפוטנציה באדם הפועל. בראשית הדרך יש להתחיל בפעולה פשוטה, בלתי מורכבת וממשית ככל האפשר, פעולה מציאותית, המוגדרת על ידי המציאות הטבעית, בניין, חקלאות, ושאר פעילות דינמית, קשה וממשית שאין לדמיון ולמחשבה כל תפיסה בה ולכן לא יוכל הכפייתי לטשטש את אופייה על ידי הטלת ספקות בה. פעולה זו מטרתה ליצור קשר שנותק בין הסובייקט שבאדם והמצב האובייקטיבי שבמציאות. לאחר שקשר זה נוצר יש להתקרב שלב, שלב אל הפעולה המייחדת והמתאימה לאופי הייחודי של האדם הפועל.